הקב"ה העניק לחתן ולכלה את מתנת האהבה הרוחנית ואת התענוג האירוטי, אך בתוספת הזהרה: " שביר!"

נזכר אני בשנים שבהן כילד קטנטן יושב אני עם רֶב נוחעם ה"מלמד" שאבא – שרחוק היה מלהיות עשיר – שכר כדי להשלים את החינוך הדל שיכולתי לקבל בבתי הספר היהודיים בארץ ילדותי. רֶב נוחעם, החוזר אלי ממרחקי הזמן, לימד אותי חומש ורש"י. המשימה לא הייתה פשוטה, לא לו ולא לי. כמה קשה היה לפענח ולהבין את פירושי רש"י בשירת הים ובפרשת משפטים. עברו שנים, ומדי פעם חוזר אני לרש"י ותמיד מגלה משהו חדש ומפתיע. היום, עם קורטוב של נוסטלגיה, רוצה אני להביא בפניכם שלושה קטעים של רש"י – "שלוש רש"י" ביידיש של רב נוחעם – קטעים שהוא לא לימדני.

עוון בפתח

יצחק ורבקה הפכו לזוג בעקבות שידוך במרחקים, אך עד מהרה ברק אהבה קישר ביניהם. רבקה ראתה את יצחק שיצא "לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב… וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל". ויצחק? "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה… וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ". פעמיים מופיעה במקרא מילה זאת. האחת – כאן. השנייה – בסיפור אמנון ותמר: "וּלְאַבְשָׁלוֹם… אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר, וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן" (שמואל ב יג, א). סופה של אהבה זאת ידוע. אמנון אונס את תמר: "וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד", והכתוב מדגיש "כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָה".

הרש"י הראשון מצוי בפרק המביא את תפילתו של דוד (תהילים נא). כשהוא מבקש את סליחתו של הקב"ה, מוסיף דוד פסוק מפתיע: "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי [= נולדתי] וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי". הנוצרים רצו לראות בפסוק זה ביטוי לכך שעצם יחסי האישות מהווים חטא ועוון. כשבלבו צעק ודאי רש"י "חלילה!", פירש הוא את הפסוק באופן הנאמן לרוח המקרא: "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי – ואיך לא אחטא ועיקר יצירתי [על ידי יחסים אינטימיים היא] שכמה עוונות באים על ידו". המיניות אינה חטא, אך העוון רובץ לפתחה. "וַיֶּאֱהָבֶהָ" של יצחק עלול להיהפך ל"וַיֶּאֱהָבֶהָ" של אמנון.

האמנם כך? ואולי יש בכל זאת קורטוב של עוון במיניות, ואף בזו המהווה מצווה? האם מסוגלת התאווה להפוך לאהבה המקשרת בין בני הזוג? האם נכון לומר שתאווה ועוד תאווה = אהבה כשרה? לכך מתייחס פירוש נוסף של רש"י שאביא בפניכם, פירוש לפסוק קורע לבבות (תהילים כז, י): "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וה' יַאַסְפֵנִי". זוהי קריאתו של אדם גלמוד, המרגיש יתמות, המבקש לא להיות "אסופי" קיומי, המתחנן: וה' יַאַסְפֵנִי. והנה רש"י מפתיע אותנו בפירושו, המתבסס  על דברי רב אחא במדרש (ויקרא רבה יד, ה): "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי" – בשעת היחסים האינטימיים, "להנאתן נתכוונו, כיון שגמרו הנאתן, זה הופך פניו אילך, וזה הופך פניו אילך. וה' יַאַסְפֵנִי – הקב"ה שומר את הטיפה וצר את העובר". נאה דרשת רש"י! ולמרות זאת, מורנו היקר, חנה העקרה הרגישה אחרת וגם אלקנה בעלה, שלא הפכו פניהם לפני שהתפללו. והקב"ה יברך כל חנה וכל אלקנה, באשר הם. יהי רצון שיהיה הקב"ה צר את העובר.

ארוטיקה קדושה

פרו ורבו או תאווה? כל ביולוג מתחיל יאמר שהתאווה איננה אלא אמצעי של הטבע לשמור על המשכיות הדורות, נו מילא. לי נראה שייתכן פירוש אחר, המאפיין את האדם, אותה חיה שהמציאה את אמצעי המניעה. פירוש זה, סבור אני, הוא הסוד שבברכת הנישואין: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה". כיצד אנו משמחים חתן וכלה? בשירים, בריקודים, במתנות. כיצד עושה זאת הקב"ה? במתנתו. הוא הלוא יודע שחיי הזוג לא יהיו פשוטים. פעמים רבות ישמע "אוי" בפיהם, צער גידול בנים, מתחים ומריבות מבית ופיתויים בחוץ. למען המאמץ הנדרש בנישואין וכדי לאזן את ייסורי החיים, נתן הקב"ה מתנה לזוג, את האהבה הרוחנית ואת התענוג הארוטי, שכדברי התנא הקדוש רבי שמעון בן חלפתא (שבת קנב ע"א) "עושה שלום בבית".

אלא שעל מתנה זו, האהבה, מודבקת אזהרה באותיות אדומות גדולות: שביר! באותיות קטנות יותר, מצוטט מה שנאמר על התורה: "לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז… שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז, ונוחין לאבדן ככלי זכוכית". שמרו על כלי הזהב/זכוכית, שמא יאבדו.

בלעם הקוסם ובעל פעור, סמלי הפורנוגרפיה, מהווים אנטיתזה לאהבה. בעקבותיהם מופיעים שועלים קטנים מחבלים כרמים, שאינם מרגישים שהכרם עדיין סמדר [=בוסר]. בגלל השועלים, ענבי האהבה יתקלקלו ולא יתנו את יין האהבה. "כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל", אומר הקב"ה ביד הושע (ט, י) והנה "הֵמָּה בָּאוּ בַעַל פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ [הקדישו עצמם] לַבֹּשֶׁת, וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים…" אהבותיהם הפכו שקוצים. ואולי היהדות, כנסת ישראל האותנטית, היא אחד השרידים האחרונים המאמינים ברומנטיקה, באהבה, בברית. על רקע אמונתה נשמעת בת קול המכריזה: "אִכְלוּ רֵעִים [אהובים] שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים" (שה"ש ה, א).

תשוקה אלוהית

מתוך כך הגענו לרש"י נוסף על הפסוק בשיר השירים (א, ב): "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, לפי שיש מקומות שנושקין על גב היד ועל הכתף, אך אני מתאווה ושוקקת להיותו נוהג עמי כמנהג הראשון, כחתן אל כלה פה אל פה. כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מיָּיִן, מכל משתה יין ומכל עונג ושמחה". הנמשל, הסוד של שיר השירים, סוד האהבה שבין עם ישראל והקב"ה הוא קודש הקדשים. אך גם הרמזים של הפשט כפי שרש"י לימד אותנו הם קודש.

מה נפלאו דברי הראי"ה אשר במאמרו "טללי אורות" לימד ש"האהבה, עדן החיים, החודרת עד האהבה המינית", מקורה ב"תשוקה האלוהית של העלאת נר החיים". אל נא נערב את הארוטיקה שבצניעות עם הפורנוגרפיה המתבטאת בערלה, היונקת מ"הנטייה האינדיבידואלית השפלה", ש"הכניסה פה את שמריה, באש זרה ושורפת". שועלים קטנים מחבלים כרמים, אך היהדות מקווה לגדל "פרחים היפים נותני הריח הטוב… בכל פרדסי האהבה המינית המעוטרת בחיי תום ואושר".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ד אדר א' תשע"ו, 4.3.2016

האהבה אינה עומדת בסתירה לתשוקה הגופנית וגם לא תמיד דורשת ריסון תבוני. בעקבות האהבה הנאותה במשנת ר' יהודה אברבנאל

אנו עומדים לפתוח בקרוב בקריאת ספר דברים, הקובע את מערכת החוקים המתאימים לתנאים העתידים להתחדש בארץ. אחד הנושאים הבולטים בספר הוא המשפחה, על האפיונים והיחסים שבה: תאווה, שנאה, בנים סוררים, חשדות, אונס, פיתוי וגירושין. ברקע סוגיות אלו מסתתרת תופעה בעלת אנרגיה עצומה – האהבה. כדי להתייחס אליה, אזמין לרשימתי פילוסוף יהודי שכתב את אחד הספרים הקלאסיים בנושא.

כוח קוסמי ממשי

מיגֶל דֶה סֶרְוָנְטֶס (1547–1616), במבואו לספרו "דון קישוט", כותב שבעניין האהבה עלינו לפנות ל"דיאלוגים על האהבה", ספרו של Leon Hebreo , הוא ר' יהודה אברבנאל, בנו של דון יצחק אברבנאל, המדינאי, איש הכספים והוגה הדעות המפורסם. ר' יהודה כתב את ספרו כנראה באיטלקית. הספר ראה אור אחרי מותו ב–1535. אולם כבר בחיי סרוונטס הוא תורגם לספרדית על ידי דמות מיוחדת במינה, גַרְסילָסוֹ דֶה לַה וֶגה, ראש וראשון בספרות הספרדית באמריקה, בן לנסיכה אינדיאנית משבטי האינקה בפרו ולאחד הכובשים הספרדים. הוא אולי אף פגש את ליאון העברי באיטליה.

יש הסוברים שבתור אינדיאני שארצו נכבשה הוא הזדהה עם היהודי שהיה מוכרח לנדוד מארץ לארץ. עד מהרה זכה הספר למהדורות רבות וללא מעט תרגומים שהשפיעו על פילוסופים ומקובלים. לעברית תורגם הספר על ידי ר' יוסף ברוך איש אוּרְבינוֹ בסוף המאה הי"ז ושוב בימינו על ידי מנחם דורמן, איש גבעת ברנר (מתרגומו אביא את הציטוטים להלן).

חז"ל מתארים את בריאת האדם כבעלת שני שלבים. אדם הראשון היה אנדרוגינוס, גבר ואישה גם יחד, עד שהקב"ה "ניסר" אותו לשניים. נסירה זאת קיבלה ממד סימבולי עמוק בקבלה. כך גם פילג אברבנאל בספרו את הפילוסופיה ל"פילו" – האוהב, ו"סופיה" – החכמה האהובה, דמויות המשוחחות ומתווכחות על האהבה. האהבה הופכת בספר לכוח קוסמי הנותן חיים לתבל כולו. בתרבות העולם, יש והאהבה התעלתה לחוויה רוחנית מופשטת, לדוגמה אצל אפלטון. אך גם האהבה הרומנטית, כמו זו של דון קישוט לדולסינאה, התנתקה לגמרי מממשותה. לא כך בספרו של אברבנאל. מקום מיוחד יש בו לאהבה בין איש ואישה שאינם סמלים, אלא יצורי בשר ודם ממש. ובכך מבטא הספר את דרכה של היהדות המקורית.

האהבה קודמת לתשוקה

במוקד האהבה מצויה תשוקה נפשית: "התשוקה שהאהוב ייהפך לאוהב" (השיח הראשון, עמ' 220 ואילך). משפט מופלא! מעבר לתשוקה הנפשית, קיימת גם זו הגופנית, געגועים לאותה אחדות ראשונית ש"ננסרה", ושעתידה להתחדש על ידי האהבה. אין סתירה בין התשוקה הגופנית לאהבה הנפשית. אדרבה: "כאשר הנפשות מתאחדות באהבה רוחנית, גם הגופים מבקשים להתענג על ההתאחדות הזאת ככל האפשר, כך שלא יישאר כל הבדל והאחדות תהא מושלמת מכל בחינה". הבשר והרוח כרוכים יחד על ידי הקדושה והקידושין והאהבה מכבדת גם את התשוקה, כנגד הנזירות המאפיינת גישות מסוימות בנצרות ובמזרח הרחוק.

סופיה אינה מקבלת בפשטות את דברי פילו: "אמנם, הטענות שלך מתקבלות על הדעת לא פחות משהן שנונות. ואף–על–פי–כן אני רוצָה להסתמך על הניסיון הראוי לאמון יותר מכל היקש… כי אוהבים רבים לאחר שניתן להם מבוקשם… באהבה גופנית, לא זו בלבד שתשוקתם פסקה אלא גם אהבתם נמוגה, ולא אחת באה במקומה השנאה. כך אירע לאמנון". סופיה מתייחסת כאן לאמנון החומד את תמר ואונס אותה. או אז מתעוררת השנאה: "וַיִּשְׁכַּב אֹתָה… וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן". הסיום טרגי והבנאליות שבהמשך הפסוק מתאימה לתופעת ה"כאילו"–אהבה, נוסח "השתמש וזרוק", הרווחת בדורנו: "וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי".

נכון. המימוש עלול לרצוח את התשוקה. ביטאה זאת אִמרה צינית ומרירה המובאת בסוגיה תלמודית ואף מקבלת שם ממדים תיאולוגיים (סנהדרין ז ע"א): "כאשר אהבתנו הייתה עזה, היינו שוכבים על חודו של סייף. עכשיו… מיטה של שישים אמה אינה דיה לנו". אולם, לפי ר' יהודה עלינו להבחין בין האהבה שהיא "בת התשוקה" ותלויה רק בה לבין האהבה שהיא אמה של התשוקה: "אמת נכון הדבר שבהיפסק התשוקה או התאווה הגופנית מפני שבאו על סיפוקן ושובען, מיד נפסקת כל האהבה… ופעמים אף תיהפך לשנאה. ואולם האהבה האחרת היא שמולידה את התשוקה לאישה האהובה, ולא התשוקה או התאווה מולידות אותה". ור' יהודה מוסיף הערה פסיכולוגית חשובה: "ההגבלות שהטבע שם [לתשוקה] אף כי הם ארעיים, יותר משהם ממיסים [את האהבה], הם מרתקים [אותה]". על הזוג לשמור על התשוקה!

אהבת טלנובלה

אולם, לפי פילו יש גם ממד שלישי. האהבה זקוקה גם לתבונה, כי "אהבה שלמה ואמיתית… היא אם התשוקה ובת התבונה": עלינו להבין ולדעת שבן/בת הזוג אכן "ראוי להיות נאהב". אך האמנם מסוגל האוהב לשמוע את קול התבונה? הוא חייב, אחרת עלולה האהבה להפוך הרסנית, "עד כדי כך שהיא מתנכלת לאוהב ומביאה לו נזק". פלא! האהבה חייבת לכלול גם את האהבה העצמית, "האהבה היא חסד, ומן הדין שתתחיל באדם כלפי עצמו", כדי להישמר מאותה אהבה שהיא בעצם מעין התאבדות.

עכשיו מפנה סופיה לפילו את שאלת המחץ. הלוא כל הנובלות מתארות בדיוק את ההפך: "אהבה פרוצה… שאינה מניחה כי ינחו אותה ברסן התבונה… שאין בכוח התבונה להשתלט עליה". אך פילו עונה: "העדר הריסון… היא מתכונת כל אהבה גדולה ועזה, בין נאותה בין בלתי נאותה. אלא… שבאהבה הנאותה – העדר הריסון מאדיר את מעלתה, ואילו באהבה הבלתי נאותה – העדר הריסון מגביר את דופייה". כמה נפלא! נפסקה כאן הלכה. אפשר לחבר טלנובלה גם עם אהבה נאותה. על כל פנים, מוטב לוותר על הטלנובלה מאשר על האהבה הנאותה, זו המאפשרת לאוהבים לשכב על חודו של סייף לאורך ימים.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ז בתמוד תשע"ז