בתקופה האחרונה הולך ומיטשטש אופיים מלא היראה של ימי הדין. הבריחה מהיראה אל האהבה היא מהלך תרבותי רחב והרסני, והנהייה אחרי התפילה הישיבתית, התפילה הצעירה והנלהבת, מחזקת את הנטייה הזו
חסידים בתפילה
מן הסתם גם אתם שמעתם מהאח או מהשכן או מהבן שבישיבה פלונית יש תפילה מאוד יפה בימים הנוראים. איך דמיינתם לעצמכם את התפילה הזאת? מן הסתם חשבתם שיש שם שירה סוחפת, עם הרבה התלהבות ומחיאות כפיים. מן הסתם אתם צודקים, ולזה בדיוק התכוון האח או השכן.
מתוך השיחות הללו על תפילות הימים הנוראים, אפשר לזקק את דמות התפילה האידיאלית כפי שהיא נתפסת בתקופתנו: זוהי תפילה ארוכה, שיש בה הרבה מאוד שירים. אין בה חזנות במובן הקלאסי, ולהפך: הקהל מעורב מאוד, מצטרף לשליח הציבור בשירים המלהיבים, מוחא כפיים בקול, ואולי אפילו פורץ בריקוד סוחף.
התיאור הזה הוא למעשה תיאור של תפילה ישיבתית. תפילת הימים הנוראים בקהילות היא שונה לחלוטין. לכל היותר, הקהילות מנסות לחקות את הישיבות, בהצלחה חלקית. נדמה לי שבשנים האחרונות אנו עדים לשינוי משמעותי באופי התפילה הקהילתית בימים הנוראים (לפחות בבתי הכנסת האשכנזיים, שאותם אני מכיר). בעלי התפילה בקהילות מנסים לחקות את התפילות הנערצות בישיבות ההסדר ובישיבות הגבוהות. יש בתפילות יותר שירים ויותר מחיאות כפיים. הדבר בא על חשבון הנעימה העצובה והנוקבת של שליח הציבור, שכונתה במסורת האשכנזית "הנוסח", ובעבר הקפידו עליה קהילות אשכנז הקפדה יתרה. שינוי אופי התפילה הוא תהליך תרבותי-רוחני שניזון ממקורות רבים. הרצון לחקות את העוצמה הישיבתית מחזק מאוד את המגמה הזו.
הרב ד"ר יצחק ליפשיץ כתב באחרונה מאמר שבו קונן על תהליך זניחת ה"נוסח" – נעימת התפילה המסורתית ("לשמוע אל הרינה ואל התפילה", אקדמות כא). הוא הזכיר את דברי המהרי"ל, אבי מנהגי אשכנז, שהקפיד לציין מהי הנעימה המיוחדת של שליח הציבור המתאימה לכל חג. המהרי"ל פעל לשימור "נוסח" התפילה. הוא הדגיש: "אין לשנות מנהג המקום בשום עניין, אפילו בניגונים" (מהרי"ל, הלכות יום כיפור). יש ערך בעצם שימור המנהג המסורתי הנושן. גם בעל שו"ת משאת בנימין יצא בשצף קצף כנגד "הניגונים מתגברים והולכים חדשים לבקרים, אשר לא שערום אבותינו הקדושים" (סימן ו). אך בענייננו אין מדובר בשמרנות גרידא; יש כאן הכרה באופי המעצב של הנעימה המלווה את התפילה. ניגוני התפילה האשכנזיים המסורתיים הם עתיקים ביותר, ונשתמרו במסירות נפש ממש במשך הדורות. השכחתם והזנחתם אינה רק נטישה של אוצר תרבותי, אלא פגיעה באופיה של התפילה.
התהליך הזה בולט בעיקר בימים הנוראים. כאשר במקום הנעימה החגיגית והמלנכולית של שליח הציבור, הקהל כולו שר: "ובאו האובדים, בארץ אשור" תוך מחיאות כפיים, הרי שמשתנה לחלוטין אופיה של התפילה. ולא לטובה. ושוב: בעיניי השינוי הזה קשור גם בניסיון לחקות את התפילה הישיבתית. תלמידי הישיבות הצעירים מתחברים פחות לנעימה המסורתית, ויותר להתלהבות ולמחיאת כף. אבותיהם וסביהם מנסים לחקות אותם.
לא שמחה יתרה
תפילת הימים הנוראים מתעצבת מחדש מול עינינו. האם זהו סגנון התפילה שעליו המליצו חכמינו? ספרי ההלכה מזכירים את הקריטריונים לבחירת שליח ציבור לימים הנוראים. בין היתר הם כותבים: "שיהיה בן שלשים שנה, שאז כבר נח רתיחת הדם של בחרותו ונכנע לבו. וגם יהא נשוי ויהיו לו בנים, שהוא שופך לבו ומפיל תחנונים מקירות הלב" (קיצור שולחן ערוך קכח, ז). תפילת הימים הנוראים, כפי שהציגו אותה חכמינו, צריכה להיות תפילה של תחנונים ושפיכת הלב, ולא תפילה של שירה אדירה בהתלהבות גאיונה. זהו סגנון תפילה שונה לחלוטין.
בעיניי, חלק מן ההבדל כרוך בשאלת הגיל. חכמינו דיברו על גילו של שליח הציבור, ולא על גיל המתפללים. אך גם בזה צריך להתחשב. במנייני הישיבות, שליחי הציבור הם בדרך כלל רבנים ותיקים ונשואי פנים, ששופכים תפילתם ברטט לפני המקום ותפילתם ספוגה קדושה וטהרה. אך אופי התפילה נקבע בידי הציבור לא פחות מאשר בידי שליח הציבור, ואולי יותר. הציבור המתפלל בישיבות הוא ציבור צעיר מאוד, שאופי התפילה שלו שונה לחלוטין.
חכמינו ידעו לומר שאדם מבוגר ובעל משפחה, החרד לגורל צאצאיו, "מפיל תחנונים מקירות הלב". על דבריהם נוסיף שגם הרווק המבוגר מפיל תחנונים מקירות הלב בתחינה למציאת זיווגו. אך דומני שתפילתו של אדם צעיר מאוד היא (בדרך כלל) שונה לחלוטין. בדרך כלל אין לו כל כך הרבה חששות, ואין לו כל כך הרבה צרכים. בתפילתו יש פחות חרדה ויותר התלהבות. כך צריך להיות, וכך אמור להתפלל אדם צעיר, אך נראה מדברי חכמינו שזו אינה התפילה האידיאלית של הימים הנוראים, לפחות לא עבור אדם מבוגר יותר.
התפילה הישיבתית היא תפילת נערים. יש בה עוצמה שלא נמצא בקהילות, אך יש בה יותר שמחה ופחות חרדה. בישיבות אחדות אפילו רוקדים בהתלהבות בליל ראש השנה. מי שיכול לרקוד בימי הדין מעיד על עצמו שאינו חש ביראת הדין, בחרב המתוחה על צווארו ועל צוואר בני ביתו. פרופ' חיים סולובייצ'יק, בנו של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק זצ"ל, תיאר פעם את המניין של יום הכיפורים בבוסטון של שנות ילדותו. מתי-מספר מן המתפללים היו שומרי שבת, אך כולם געו בבכי בזמן תפילת נעילה משום שחשו יראה נוראה מפני חרבו המאיימת של שופט כל הארץ. אצלנו יש מניינים שכולם שומרי שבת למהדרין, אבל את יראת הדין כבר איננו מרגישים בכזו עוצמה. על אחת כמה וכמה שהדבר קשה כאשר כל הציבור שר בהתלהבות בברכת קדוּשה: "יחד יחד, יחד יחד".
בתפילה ישיבתית ממוצעת יש הרבה יותר עוצמה מאשר בתפילה קהילתית ממוצעת. זאת משום שלישיבה נקבצו צעירים שרוצים לעבוד את ה' בצוותא, בעוד הקהילה כוללת את כל מי שבמקרה גר באותו אזור. התפילה הקהילתית הממוצעת רחוקה מאוד מהתפילה הקהילתית הרצויה, אך במקרים הנדירים שבהם התפילה הקהילתית מצליחה להתקרב לשיאה נדמה לי שהיא יכולה להיות מרשימה יותר מאשר התפילה הישיבתית, ובייחוד – להלום יותר את אופיים של הימים הנוראים.
בקהילה, כל אחד מכיר את רעיו לתפילה, על צרותיהם ובעיותיהם, והם מכירים את צרכיו ומצוקותיו שלו. כאשר שליח הציבור נשנק בזמן "אבינו מלכנו" או "ונתנה תוקף", כל הציבור יודע מה עובר בראשו ובלבו ברגעים הללו, ממה הוא פוחד ולְמה הוא מייחל. וכל אחד מצרף לאנחותיו של שליח הציבור את אנחותיו שלו מלבו הדווי. כך צריכה להיראות תפילת הימים הנוראים, המלאים ביראת הדין ובחרדת קודש. ואין הכוונה לייחודים עילאיים המיועדים לצדיקים יחידי סגולה. שמעתי הרבה ביקורת על בעלי הבתים, שבעיניהם מוקד התפילה הוא הפיוט המאוחר יחסית "ונתנה תוקף". ברור שֶׁלב תפילת יום הכיפורים הוא סדר עבודת כוהן גדול ולא "ונתנה תוקף", אך דעתי נוחה מאוד מבעל הבית הפשוט שלבו נקרע בשעת אמירת "מי במים ומי באש", גם אם למדן גדול ממנו היה מתרגש יותר בזמן סדר העבודה. עיקר העיקרים הוא שהתפילה הקהילתית יכולה ואמורה להיות מלווה ברגש עמוק של יראת הדין.
ככל שמתנוונת התפילה הקהילתית, כך נדחקת גם יראת הדין הפשוטה. והרי דברים ברורים כתב הרמב"ם על אופי הימים הללו: "ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתרה" (הלכות מגילה וחנוכה ג, ו). שמחה מתונה ומאופקת אולי יש בימים הללו, אך עיקרם הוא "תשובה, יראה ופחד". בנות ישראל שנהגו לחולל בכרמים ביום הכיפורים (תענית פ"ד מ"ח) עשו זאת ככל הנראה רק לאחר שהלבינה לשון של זהורית, ואימת הדין הפכה לשמחת הזיכוי. כל עוד לא ראינו את הלשון המלבינה – היום הגדול צריך להיות מלא ביראה ובפחד.
קירחת מכאן ומכאן
השירה בציבור ומחיאות הכפיים הופכות את הימים הללו מהימים הנוראים לימים הנאהבים. בחו"ל מכנים את הימים הללו "High Holidays", החגים הנשגבים. אך כרוב התרגומים, גם זה אינו מוצלח. פירוש השם "הימים הנוראים" הוא פשוט: הימים שיראים מהם. בתקופה האחרונה, אנחנו מטשטשים את אופיים מלא היראה של הימים הללו. יש סיבות רוחניות, היסטוריות וגם פסיכולוגיות לבריחה שלנו מן היראה אל האהבה. אנחנו חיים בעולם שאין בו יראה ומחויבות. כשם שקל לנו יותר לקיים מצוות כיבוד הורים מאשר מצוות מורא הורים, כך קל לנו יותר להגיע לאהבת שמים מאשר ליראת שמים. זהו מהלך תרבותי ארוך טווח והרסני, המחלחל לעומק.
הנהייה אחרי התפילה הישיבתית, התפילה הצעירה והנלהבת, מחזקת את הנטייה הזו, בכל הנוגע לתפילות הימים הנוראים. אין כוונתי לומר, חלילה, שבישיבות לא חשים יראת שמים. ההפך הוא הנכון. אך באופן טבעי, תפילת הצעירים מזניחה מעט את החרדה הקיומית ואת יראת הדין, כפי שכבר ראינו שלימדונו חכמינו. הכללות – סכנתן רבה, אך בלעדיהן אי אפשר. ברור שגם בעולם הישיבות יש גיוון גדול; וברור גם שישנם צעירים רבים, בכל הישיבות, שחווים יראת דין עמוקה. אך הכלל שקבעו חכמינו בעינו עומד: "בן שלשים שנה… נכנע לבו. וגם יהא נשוי ויהיו לו בנים, שהוא שופך לבו ומפיל תחנונים מקירות הלב".
הרצון לחקות את התפילה הישיבתית הצעירה תורם לניוון האופי הייחודי של התפילה הקהילתית. יתר על כן: החיקוי מתייחס בדרך כלל לגינונים החיצוניים של התפילה הישיבתית, ולא לנשמת העומק שלה. השירה בציבור ניתנת להעתקה של "קופי-פייסט", אך לא כך ההתלהבות הפנימית. וכך נותרת התפילה הקהילתית קירחת מכאן מכאן, בלי חרדה אמיתית ובלי התלהבות אותנטית.
רבים מבוגרי הישיבות עוזבים בימים הנוראים את קהילותיהם, ונוהרים אל הישיבות שבהן למדו. כך מתרוששת הקהילה ממיטב חבריה, ונותרת בתחושת נחיתות מול ההתרחשות הרוחנית שבישיבה. בוגרי ישיבות אחרים נותרים בקהילה, אך מנסים לייבא אליה את הסממנים המייחדים את התפילה הישיבתית. גם זו טעות. תפילה ישיבתית היא נחוצה וראויה לתלמידי ישיבה, בני חמש עשרה או עשרים וחמש. היא אינה תמיד התפילה המתאימה לאנשים מבוגרים יותר.
צריך להודות: התפילה הקהילתית הממוצעת היא קצרה יותר, פחות מושקעת ופחות מרשימה. ברבות מקהילותינו אין חווים בתפילה לא התלהבות ולא חרדה, לא יראה ולא אהבה. אך אני מאמין שדווקא בתוך הקהילה טמון הפוטנציאל לחוות את הימים הנוראים כפי שחכמינו רצו שנחווה אותם. דווקא בין חברינו לקהילה נוכל לחוות את היראה הפשוטה והכנה, יראתו של יהודי העומד לדין בפני קונו. כדי להפוך את התפילה הקהילתית למשמעותית יותר צריך להעצים את המרכיבים הייחודיים שלה, ולא לנסות להפוך אותה לחיקוי של התפילה הישיבתית.
כדי להבין את הקומה השלישית נחזור לקומה הראשונה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". על הבהרת העיקרון הזה עמד הלל הזקן בנוסח השלילי שלו: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". יש כאן קריאה לבנות עולם שבו נוריד את הסבל האנושי למינימום האפשרי. הרמב"ם בחר נוסח חיובי. 'כלל גדול'! כמה נפלא ביטוי זה. זה כלל ה"מוליד" כללים נוספים, מעין נורמת-על שממנה ניתן להסיק נורמות נוספות. וכך מיישם זאת הרמב"ם: "לבקר חולים ולנחם אבלים… וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה… וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור… שכל מצוות אלו… הרי הן בכלל וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך…"(הלכות אבל יד, א).
