האם צדק פרויד כשטען שהאהבה האוניברסלית מקפחת את האהבה האמיתית? מוסר בשלוש קומות
לדעתי המוסר היהודי הקלאסי הוא מבנה ובו שלוש קומות. רבי עקיבא הצביע על הקומה הראשונה כשקבע שהכלל הגדול במוסר הוא "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". כָּמוֹךָ! עיקרו של המוסר מצוי ביכולת האדם לצאת ממקומו הסובייקטיבי ולשים עצמו במקומו של האחר, ומתוך כך לשפוט את הצדק שביחסו אל הזולת.
כלל זה קבע את השוויון כעמוד התווך של המוסר. בתגובתו לכלל זה, הציע בן עזאי את העיקרון הבונה את הקומה השנייה: "ספר תולדות אדם כלל גדול מזה". ברקע דבריו מהדהד הסיפא של הפסוק בבראשית (ה, א): "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם… בִּדְמוּת אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ". כלומר (אבות ג, יד): "חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם". עיקרון זה מוליך אותנו מעבר לשוויון. כיצד? נתאר לעצמנו קבוצה המחליטה לבחור אחד מחבריה. נבחר זה ינותח – מתוך כך ימות – כדי לפתור את בעיית חברי הקבוצה הזקוקים כולם להשתלות איברים. נניח שבחירת הקרבן נעשית על פי גורל עיוור כשכל חברי הקבוצה, ללא יוצאים מן הכלל, משתתפים בו. עקרון השוויון נשמר, ולמרות זאת הפיכת אדם למאגר חלקי חילוף היא פסולה, בהיותה פוגעת בעקרון בריאת האדם בצלם א-להים.
כדי להבין את הקומה השלישית נחזור לקומה הראשונה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". על הבהרת העיקרון הזה עמד הלל הזקן בנוסח השלילי שלו: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". יש כאן קריאה לבנות עולם שבו נוריד את הסבל האנושי למינימום האפשרי. הרמב"ם בחר נוסח חיובי. 'כלל גדול'! כמה נפלא ביטוי זה. זה כלל ה"מוליד" כללים נוספים, מעין נורמת-על שממנה ניתן להסיק נורמות נוספות. וכך מיישם זאת הרמב"ם: "לבקר חולים ולנחם אבלים… וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה… וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור… שכל מצוות אלו… הרי הן בכלל וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך…"(הלכות אבל יד, א).
הנה, הנוסח השלילי – מניעת הסבל – הוא אוניברסלי. לא כך הנוסח החיובי, שבו לא ייתכן מימוש שלם. האם מותר לי לחסוך כסף כדי לעזור בעתיד לבני משפחתי, אם בכסף הזה יוכל להינצל ממוות חולה כלשהו בין אם אני מכירו בין אם לא? אמנם כן, יש אוהבי אדם המפליגים לקצוות תבל כדי לעזור לבני שבטים רחוקים הסובלים, אך מתוך כך מתכחשים לבני ביתם. לפנינו סינדרום פסיכולוגי לא נדיר, וכנגדו פסקו חז"ל שאין אנו פטורים מלעזור לעניי כל העולם, אך עניי עירנו קודמים. זאת למרות שהם פחות "מושכים" מהעניים האקזוטיים הרחוקים.
עניי עירך קודמים
בדרך משלו ביטא תמיהה זאת זיגמונד פרויד בקטע מ"תרבות בלא נחת". פרויד מתקיף שם את המצווה המתמיהה והמפליאה הזאת. על פיו, אהבה זאת מנוגדת לטבע האנושי, על כן הייתה "זרה לבני אדם" בכל התקופות שעליהן יש בידינו תעודות היסטוריות. פרויד מסתייג מהאהבה האוניברסלית הזאת בגלל ש"לא כל האנשים ראויים שנאהב אותם". אך הוא מעלה שם טיעון נוסף: "מהי החובה הזאת לאהוב את זולתי כמוני?… איך תעלה זאת בידי? איך אפשר לנהוג כך? אהבתי היא לי דבר יקר ואין אני יכול לבזבזה בלא מחשבה".
לפנינו מעין ביקורת "כלכלית". משל פשוט יסביר לנו את דברי פרויד. למה הדבר דומה? למי שבידו נורה של מאה או מאתים וואט. אם הוא יאיר בה את החדר שבו שוהה משפחתו, היא תספיק. אם הוא ישאף להאיר בה אצטדיון, המנורה תאיר לריק. האהבה תתבזבז. המסקנה היא "שהאהבה הזאת מטילה עליי חובות שעליי למלא, ולפיכך עליי לשקול האם לזולת הרחוק ממני, ראוי שאהיה אוהב אותו… האהבה האוניברסלית הלוא מקפחת את האהבה האמיתית… האהבה המוקרנת על כולם חייבת להתחלק על כולם, ומכאן שייפול בחלקו של כל אדם חלקיק זעום ובלתי חשוב". במילים אחרות, עניי עירך קודמים.
דבריו של פרויד קשים עליי, אלא שהעולם פועל על פיהם. קשה לי לשכוח את ההרגשה ה'איומה' בפני הגבלת האהבה ל'רעך'. הרגשתי זאת בראותי את תמונות המסוקים האמריקניים המחלצים את אזרחיהם מגגות הבניינים בעת הנסיגה מסייגון, ודוחפים את הזרים הנתלים במסוק ומתחננים שיצילו גם אותם. זוועה, אך כנראה שאין מוצא מכך. כך פסק זיגמונד פרויד, האהבה האוניברסלית אבסורדית היא.
חז"ל הבינו זאת והורו ש"הרֵעים", חברי קהילה של חברים הסולידריים אחד עם השני, נתפסים כשותפים, החייבים לראות את עצמם כאיברי גוף אחד המאחד את כולם. כאבו של איבר אחד הוא כאבו של כל הגוף. אכן, "ואהבת לרעך כמוך" מהווה כלל מוסרי בסיסי, אך הוא מבוסס על עקרון ההדדיות, והוא תחום על ידי גבולותיו של המושג 'רעך'. האם אמנם גם 'הפושע' הוא רעך? תשובת החכמים לפרויד ברורה (אבות דרבי נתן, נוסח א, טז): "ואם עושה מעשה עַמְךָ אתה אוהבו, ואם לאו אי אתה אוהבו". האמנם יש לנו מחויבות מוסרית גבוהה יותר כלפי אחינו? הרמב"ם סבר שכן. היום חייבים אנו להרחיב את מושג האח: "אחיך לנשק", או בערך: "אחיך שכמוך נדון לאושוויץ".
טוב לכול
שבטיות, פרטיקולריזם? הקומה השלישית משלימה את הבניין בעיקרון נוסף: "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט). עיקרון זה מחזיר לנו את האוניברסליות המוסרית. וכך כותב הרמב"ם בהלכות מלכים (י, יב): "אפילו העכו"ם ציוו חכמים לבקר חוליהם ולקבור מתיהם עם מתי ישראל ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל מפני דרכי שלום הרי נאמר 'טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו' (תהלים קמה, ט) ונאמר 'דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם' (משלי ג, יז)".
"והלכת בדרכיו" של הקב"ה ודרכיו הן 'דרכי שלום'. 'דרכי שלום' איננו עיקרון הבא למנוע 'איבה' ואנטישמיות, הוא עיקרון תיאולוגי. לפנינו משוואה שעלינו לקרוא אותה מימין לשמאל ומשמאל לימין. בכיוון האחד "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו", בדרכי הקב"ה, שעליו נאמר: "טוֹב ה' לַכֹּל". דרכיו מהווים עבורנו דגם. ובכיוון ההפוך: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ". העולם שופט את הקב"ה לפי התנהגות היהודים, לפי ההלכות שהם פוסקים. התנהגות בלתי מוסרית הופכת לחילול ה'.
המוסר ברמתו הגבוהה הוא לפי זה תולדה לא של לחץ חברתי ומערכת משפטית, אלא של המצווה להידמות לא-להים. תיאר דברים אלה באופן מופלא הפילוסוף היהודי הרמן כהן כאשר לימד שאמנם כן, השכל הא-לוהי אינו כשכל שלנו, אבל המוסר שלנו הוא המוסר הא-להי. אין אנו יכולים לתפוס בשכלנו את הקב"ה, אלא את דרכיו, ודרכיו הם עקרונות המוסר. הוא רחום וחנון, אוהב צדק ואביהם של היתומים. מי שלא עומד על כל שלוש הקומות חוטא במה שחז"ל כינו: קיצוץ בנטיעות, חילול ה' והרס המוסר היהודי.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באייר תשע"ב, 27.4.2012
